על עצי אלון, חינוך והגות
הפרויקט הנפלא של ארנון גורן ועופר בינדל להשבת אלון התבור לפארק השרון
הריני מסתכל באילן
מרטין בובר
(מתוך בסוד שיח, אני ואתה – חלק ראשון)
יכולני לראותו בחינת מראה. עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות חן של כחול אשר לרקיע הכסף.
יכולני לחוש אותו בחינת תנועה. גיד שופע בגזע הדבק ושואף אל על. יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.
יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחדי, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו.
יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד, מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים.
יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עמו וטיב לו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי. אין דבר שאהיה חייב על היסח עין ממנו, ואין דעת שאהיה חייב על שכחתה.
אל הכול, מראה ותנועה, מין וטופס, חוק ומספר – כולם בו, מאוחדים ללא הפרד.
כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות בראשית ושיחי ושיגו עם גרמי שמים, והכול בשלמות אחת. אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר. ואל יבואו להתיש טעמה של זיקה. זיקה –זיקת גומלין היא. אם כן, תודעה לו לאילן כביכול, בדומה לשלנו? אין אני נודע אותה. ברם, כלום יש ברצונכם לנתח שוב את שאינו בניתוח, משום שדומה עליכם כאילו עלה דבר זה בידכם לגביכם? לא פגעה בי שום נשמה של אילן ולא בת יער, אלא הוא עצמו.
