אני יוצא מביתי אל הקפה, מחפש מפלט בכתיבה, מבקש להקדיש את הבוקר לפרק מספרי—פרק על התגלות מול אלון תבור, מול האור, הנצח, האהבה, הטבע, החיות, החמצן, הבלוט, העוצמה, השורשים, הבריאה והבריאות. שום דבר לא יוכל להם, לישויות האור, גם לא גרזן הכורת או מסור חשמלי. ביערות מתקדמים ברחבי העולם כבר נהוג לכרות עצים בכלים שקטים ובעזרת סוסים—כי אם חייבים, לפחות לא לזעזע את כל היער באדי דלק וברעשי ניסור. חיים פה, העצים, החיות. אבל העיר הירושלמית אינה יער, וישראל אינה מקום אוהב חיים.

עם זאת, רק עתיד אחד אפשרי על פני האדמה: החיים. אי אפשר, ואיני יכול, להסב את עיניי מהעצים. הם ישובו, ימלאו את הארץ מחדש, איתנו או בלעדינו—כפי שעשו אינספור פעמים בעבר, וכפי שיעשו תמיד. גם אם קצבם אטי מקצב ההשמדה, הם בעלי הבית של החיים. על כן, הסוף ידוע, והוא טוב.

בתמונה: , אלון התבור המופלא של עין כפרין אשר גם הברק והאש לא יכלו לו, ומצב רוחו נותר מרומם—כך גם אונו וגודלו.